תקציר מנהלים
בני שבט הג'האלין הגיעו לצפון מדבר יהודה לאחר שגורשו על ידי ישראל בתחילת שנות ה- 50 מאזור תל-ערד שבנגב. לאחר תקופת נדידה של מספר שנים הגיעו לאזור צפון מדבר יהודה.
לאחר 1967, הנדידה העונתית הצטמצמה והקהילות נתקבעו במקומן מאזור אל-עזריה ואבו-דיס ועד פאתי יריחו. המפורסמת שבהן היא אלח'אן אל-אחמר שיושבת במקומה באופן רציף מאז 1974 .
חברי קהילות הג'האלין נמצאים תחת לחץ הולך וגובר של ההתיישבות הישראלית הסמוכה ומועצת יש"ע, יחד עם מספר ארגונים שחברו לכך הם מובילים קמפיין כנגד מה שהם מכנים "השתלטות הרשות הפלסטינית על שטחי C".
הקמפיין מייצר מצג על פיו הרשות הפלסטינית מקדמת בנייה בלתי חוקית במימדים שהם הרבה מעבר ל"גידול טבעי" הנדרש עבור הקהילות הפלסטיניות במטרה "להשתלט על השטח" ו-"לחנוק את ההתיישבות הישראלית".
מטרת הקמפיין להדק את האכיפה והריסת המבנים של הבדואים מחד, והצדקת בניית נקודות ישראליות נוספות בשטח, מאושרות ושאינן מאושרות, מאידך.
ברם, לא רק שהנתונים היבשים אינם תומכים בטענות העומדות בבסיס הקמפיין, הם למעשה מספרים סיפור הפוך.
מאז שנת 1967, אז היו רק יישובים פלסטינים בשטחים שהוגדרו בהמשך כשטחי C,
מספר התושבים הישראלים גדל בקצב גדול עשרות מונים מקצב גידולם של התושבים הפלסטינים.
בצפון מדבר יהודה, מספר הבדואים משבט הג'האלין גדל מכ-2000 בשנת 1967 לכ-3500 בלבד כיום, בעוד
ההתיישבות הישראלית גדלה מאפס בשנת 1967 לכ- 60,000 כיום (טבלה) .
מספר המתיישבים הישראלים בשטחי C הולך ועולה בחדות מאז 1967 בעוד מספר הפלסטינים בשטח הפך למיעוט (מה שלא היה הדבר כך לפני כשני עשורים).
שיעור אישורי בקשות שהגישו פלסטינים למוסדות התכנון הישראליים להנפקת היתרי בנייה צנח עם השנים ועומד נכון להיום על פחות מ-1% , בעוד מספר ההיתרים שניתנים בשטחי C להתיישבות הישראלים גדול פי 350.
קהילות הג'האלין הגישו 12 תוכניות להסדרת תכנון הקהילות שלהם ואף לא אחת מהתכניות נדונה או אושרה.
מאידך, כנגד כמעט כל המבנים של כ-750 בתי האב של בתי הג'האלין בצפון מדבר יהודה תלויים ועומדים צווי הריסה לעומת אחוז בודד מכלל המבנים של ההתיישבות הישראלית באזור זה.
בהתאמה, גם מספר הריסות הבתים גדול פי 10 אצל הבדואים למרות שמספרם יחסית להתיישבות הישראלית מונה פחות מ 1/20 באותו האזור. יתרה מכך, מספר מאחזים בלתי חוקיים וחוות חקלאיות הוקמו במרחק מאות מטרים מקהילות הג'האלין בכדי לצמצם את אזור המחייה שלהם. למרות שכנגד מבנים אלו המנהל האזרחי הוציא צווי הריסה, אף מבנה לא נהרס ואלו הולכים ומוכשרים בדיעבד.
במקביל, כחלק ממדיניות שיטתית, סיירים דוחקים את הרועים והעדרים הבדואים לרצועת שטח מזערית מסביב לקהילות, לעיתים באלימות.
מתוך כלל השטחים בצפון מדבר יהודה, 75,000 דונם הוקצו להתיישבות הישראלית במרחב אדומים (מעלה אדומים, כפר אדומים, אלון, נופי פרת, עלמון, קידר ומצפה יריחו).
לעומת זאת, 320 דונם בלבד הוקצו לג'האלין עבור תכניות בנייה מצומצמות למשפחות שהועברו ממקום מושבם
כאשר הורחבה מעלה אדומים. חלק מהשטחים לישובים הישראלים כוללים הפקעתם של כ-30,000
דונם בשנת 1975 עבור הקמת מישור אדומים ומעלה אדומים. כתוצאה מהפקעה זו מצאו את עצמם חלק מקהילות הג'האלין שהתגוררו עד אז על קרקע בבעלות פלסטינים, כולל אלח'אן אל-אחמר, יושבים לפתע על קרקע מדינה שמסרבת לתת להם היתר.
העדר מתן היתרי בנייה לג'האלין, אכיפה חונקת, מדיניות הריסות סלקטיבית לג'האלין בלבד, והתנגדות לכל מתווה שעשוי להביא להסדרתם של מבני הקהילות ובתוכן גם אלו של קהילת אלח'אן אל-אחמר הוא ביטוי של מדיניות תכנונית סדורה ששואפת למנוע כל פיתוח בדואי בצפון מדבר יהודה, אף שאלו חלק מהאקוסיסטם והתרבות המדברית מקדמת דנא.


הקדמה
בימים אלו מתקיים קמפיין מאורגן וממומן היטב של מספר ארגוני ימין ובתוכם מועצת יש"ע שעוסק במה שהם מכנים "השתלטות הרש"פ על שטחי C".
באזור צפון מדבר יהודה מתגוררים בדואים בני שבט הג'האלין המושפעים מאוד מהשלכותיו של קמפיין זה שמייצר מצג על פיו הרשות הפלסטינית מקדמת בנייה בלתי חוקית במימדים מבהילים במטרה "להשתלט על השטח" ו-"לחנוק את ההתיישבות הישראלית". מטרת הקמפיין להדק את האכיפה והריסת המבנים של הבדואים מחד, והצדקת בניית נקודות ישראליות נוספות בשטח, מאושרות ושאינן מאושרות, מאידך.
ברם, לא רק שהנתונים היבשים אינם תומכים בטענות העומדות בבסיס הקמפיין, הם למעשה מספרים
סיפור הפוך.
שבט הג'האלין הגיע למדבר יהודה לאחר שגורשו על ידי ישראל בתחילת שנות ה 50- מאזור תל-ערד שבנגב (1).
לאחר תקופת נדידה של מספר שנים הגיעו לאזור צפון מדבר יהודה.
לאחר 1967, הנדידה העונתית הצטמצמה הקהילות נתקבעו במקומן מאזור אל-עזריה ואבו-דיס ועד פאתי יריחו.
המפורסמת שבהן היא קהילת אלח'אן אל-אחמר שיושבת במקומה באופן רציף מאז 1974 .
על אף שחלפה חצי מאה, במקום חיות כיום רק 28 משפחות. הרבה פחות מאשר שיעור הגידול הטבעי.
מטרת המסמך להציג בקצרה את המציאות התכנונית של בני שבט הג'האלין היושבים בצפון מדבר יהודה.
מקורם של רוב הנתונים במסמך הוא המנהל האזרחי ועמותת "במקום- מתכננים למען זכויות תכנון" אלא אם נאמר אחרת. מאחר שקמפיין מועצת יש"ע קושר את קהילות הג'האלין במאבק הכללי שהם מנהלים כנגד כלל היישובים הפלסטינים בשטחי C , מסמך זה יביא גם נתוני בנייה ותכנון בכלל המרחב בכדי לשפוך אור על התמונה כולה.


פערים בהקצאות משאבים לתכנון ואפליה תכנונית
על פי הסכם הביניים (הסכם אוסלו), איו"ש חולקה לשלושה אזורים B ,A ו-C. בשטחי C האחריות הביטחונית והתכנונית המלאה היא בידי ישראל. מצב זה היה אמור להיות זמני לקראת הסדר סופי שמעולם לא הושלם.
על פי הערכת גורמי או"ם (OCHA), בשטחי C  חיו בשנת 2013 כ-300,000 פלסטינים, וסביר להניח שכיום מספרם אף גבוה יותר. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בתחילת שנת 2020 התגוררו 432,000 ישראלים בשטחי C.
כל 30 קהילות הג'האלין בצפון מדבר יהודה המונות כ 3,500 נפש נמצאות בשטחי C
(כ- 700 משפחות משבט הג'האלין הכוללות בעיקר קהילות צרעיה, קורשאן, אבו דהוק, וסלמאת).
הישובים הישראלים שנבנו באיו"ש החל משנות השבעים הוקמו בתחילה על אדמות בבעלות פלסטינים באמצעות צווי תפיסה צבאיים. מאוחר יותר הדבר נעשה, בין השאר, באמצעות הכרזות על שטחים כאדמות מדינה על ידי שימוש בחוק קרקעות עות'מאני משנת 1858 אשר מאפשר הכרזה על אדמות כאדמות מדינה אם לא נעשה בהם עיבוד חקלאי לאורך מספר שנים. באמצעי זה תפסה ישראל כ- 800 אלף דונם והקצתה אותם כמעט אך ורק עבור ההתיישבות הישראלית ולא לכלל תושבי איו"ש. ליישובים הישראליים הוקצו מאות אלפי דונם ואילו למרבית היישובים הפלסטינים אין כלל תכניות פיתוח.


בקשות להיתר
קמפיין מועצת יש"ע "השתלטות הרש"פ על שטחי C", טוען, בין השאר, כי הפלסטינים בונים באופן לא חוקי מבלי שמבקשים אישורים מהמנהל האזרחי ולכן השוואת נתוני ההיתרים – מוטית.
ברם, הנתונים סותרים טענה זו. מספר הבקשות להיתר של הפלסטינים הולך ויורד כפועל יוצא מכך שהבקשות הפלסטיניות נדחות למעט יוצאים מן הכלל נדירים. שלא במפתיע, אפוא, הנתונים מלמדים על גידול מהיר במספר התושבים הישראלים לעומת מספרם של התושבים הפלסטינים והבדואים.


על פי דו"ח של משרד הביטחון (2), בשנות ה-70 של המאה הקודמת הפלסטינים הגישו אלפי בקשות להיתרי בנייה כל שנה ו-97% מהן אושרו. ככל שמפעל ההתיישבות הישראלית הלך והתרחב כך צנח שיעור אישורי הבקשות להיתר. בשנות השמונים שיעור ההיתרים עמד על כ- 30% ובעשור הראשון לאחר הסכמי אוסלו על כ- 5% בלבד. בשנים האחרונות, עם העמקת הקמפיין על "השתלטות הרש"פ על שטחי C" שיעור ההיתרים נמוך מאי פעם ומגיע לכדי אחוז בודד. ע"פ המנהל האזרחי, בין השנים 2016-2020 אושרו לפלסטינים 24 מתוך 2,550 בקשות שהוגשו (0.9%)
לעומת זאת, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באותה התקופה ניתנו היתרים ל- 8,356 בקשות להתיישבות הישראלית (פי 350 מאשר לפלסטינים). לפיכך, בלית אפשרות ריאלית לקבל היתר בניה גם על אדמותיהם הפרטיות, מספר הבקשות שמגישים פלסטינים הולך ויורד.
בהתאם, ניסיונות חוזרים של הבדואים להסדיר את יישוביהם ולקבל היתרי בנייה כפי שקיבלו ומקבלים היישובים הישראלים הסמוכים עלו בתוהו. תוכניות לאורך השנים שהוכנו על ידי עמותת "במקום" עבור 12 קהילות מהג'האלין הוגשו לרשויות אך אף לא אחת מהן אושרה.
במקביל לבנייה על פי היתרים להתיישבות הישראלית , מתקיימת בנייה ישראלית ללא היתר שנועדה לייצר עובדות בשטח. על פי מסמך של המנהל האזרחי, עד 2022 הוקמו בשטחי C כ-85 חוות חקלאיות (רובן ככולן לא חוקיות וחלקן על קרקע פרטית פלסטינית) ועשרות רבות של מאחזים בלתי חוקיים. גם סביב קהילות הג'האלין ואלח'אן אל-אחמר, הוקמו במרחק כמה מאות מטרים חוות חקלאיות ונקודות התיישבות בלתי חוקיות שדוחקות את הקהילות הבדואיות.
פעילות שיטתית זאת סביב הג'האלין שואבת השראה מאסטרטגיה שתוארה במסמך ההקמה של כפר אדומים משנת 1978: "במרחב בדואים רבים העוסקים אף בעיבוד קרקע...יש לסגור השטח למגורי בדואים ולפנותם...יש להכריז על ואדי קלט כשמורת טבע...יש לעצור התפשטות ישוב ערבי/כפרי לאלתר על ידי סגירה מנהלית של תחום הכפרים הערביים...יש לבנות שרשרת ישובים יהודיים כדי לקטוע את רצף ההתיישבות הערבית" (3).
ברבות השנים מתברר כי חזון זה על חלקיו השונים הפך למציאות. גבול התיחום הוכנס למדיניות התכנון בצפון מדבר יהודה כך שהבנייה היחידה האפשרית לבדואים הוא בתוך השטח הבנוי של היישובים הפלסטינים (כגון ענתה, אבו דיס או יריחו) שאינו מתאים לאורחות החיים הבדואיים המתגוררים במרחב המדבר מאז שגורשו מאזור תל ערד.
ואדי קלט הוכרז כשמורת טבע וכפר אדומים הגיש בג"ץ שעדיין מתנהל כדי שיאסרו על הבדואים לרעות באזור (למרות שכעקרון מי שעשה שימוש בשמורה טרם ההכרזה רשאי להמשיך בכך).
יציאה של עדרים מעבר לרצועה צרה שלשטח מסביב לקהילות מקפיצה סיירים חמושים שמגרשים, לעיתים באלימות, את הרועים.
הטענה כי ללא קשר לאישורים, קיימת בנייה מסיבית יותר במגזר הפלסטיני מאשר ביישובים הישראלים, אינה מגובה במספרים. מספר המתיישבים הישראלים בשטחי C הולך ועולה בחדות מאז 1967 בעוד מספר הפלסטינים בשטח הפך למיעוט (מה שלא היה הדבר כך לפני כשני עשורים).
לדוגמא, בצפון מדבר יהודה, מספר הבדואים בני שבט הג'האלין החיים במרחב עלה מכ-2000 בשנת 1967 (על פי הערכת ההיסטוריון ד"ר ירון עובדיה מחבר הספר "הבדווים במדבר יהודה- עולם הולך ונעלם"), לכ-3500 בלבד כיום, גידול שהוא הרבה פחות מהשיעור המקובל של "גידול טבעי" בתקופה של 55 שנים (1,2).
מאידך, במשך זמן זה צמחה האוכלוסייה הישראלית באותו המרחב מ-0 בשנת 1967 לכ-60,000 נפשות כיום (טבלה).


משאבי תכנון
בנוסף לפערים בהיתרים, ראוי להתעכב גם על הפער העצום בשטח התכניות לישראלים לעומת לפלסטינים.
שטח התכניות עבור פלסטינים הוא כ-0.6% משטח C שהם כ- 22,000 דונם, בעוד ששטחן של התכניות עבור ההתיישבות הישראלית הוא כ- 950,000 דונם המהווים 26% מהשטח, דהיינו פי 43 מהשטח המיועד לפלסטינים.
אמצעים שונים ננקטו לאורך השנים כדי להשיג פער זה בשליטה על קרקעות. כך, בשנים 1975-1977 הופקעו
כ- 30,000 דונם בצפון מדבר יהודה כולל שטחים פרטיים נרחבים של תושבי הכפר ענאתא (מפה).
על אדמות אלו נבנו בין השאר אזור התעשייה מישור אדומים והעיר מעלה אדומים.
גם אלח'אן אל אחמר נכלל בשטח המופקע ובני הקהילה, שמלכתחילה ישבו במקום באישור בעלי האדמות – פלסטינים מענאתא, מצאו את עצמם על קרקע שהמדינה הפקיעה ומסרבת לתת להם אישור למבני המגורים.
בחלוף השנים, השטח המוניציפלי של כפר אדומים הורחב באמצעות צו אלוף וכך שטחים עליהם ישבו חלק מקהילות הג'האלין הסמוכות הפכו לחלק משטחו של כפר אדומים, וכל זאת מבלי שזזו ממקומם. למרבה הציניות, הקמפיין שמובילים מספר ארגונים מתרכז בטענה שדווקא אנשי הג'האלין הם אלו שמשתלטים על אדמות כפר אדומים.


הריסות מבנים
מדיניות התכנון המפלה משתקפת לא רק בשטח לתכנון ובסיכוי האפסי לקבלת היתרי בנייה אלא גם בפערים העצומים באכיפה. מספר המבנים של אנשי הג'האלין כנגדם הוצא צווי הריסה גדול פי 10 ממספר המבנים שהוצאו כנגדם צווי הריסה בהתיישבות הישראלית. למעשה, קיימים צווי הריסה על כמעט 100% מכלל 750 מבני הג'האלין למגורים, לעומת רק 1% מכלל המשפחות הישראליות הגרות במרחב, כולל העיר מעלה אדומים.
אין פלא, אם כן, שמספר הריסות המבנים אצל הבדואים גדול פי 10 , למרות שמספר הבדואים באזור קטן פי 20 ממספר הישראלים (טבלה).
בשנים האחרונות איסור הבנייה נאכף באופן כה הדוק עד כדי שיתוק כמעט מלא כך שזוגות צעירים שמתחתנים מתוך קהילות הג'האלין צריכים להצטופף באוהל אחרים או ההורים או להסתכן בהשקעת משאבים בהקמת צריף שסביר להניח שייהרס בתוך זמן קצר.
בנוסף לצווי ההריסה המוצאים מתוקף חוק התכנון והבנייה, ישראל משתמשת בשנים האחרונות בצו 1797 לסילוק מבנים חדשים וכן בצווי החרמה של מבנים יבילים.
מתשובת שר הביטחון לשאילתה בנושא (4) עולה כי בין השנים 2017-2021 שטחי C הוצאו 285 צווי סילוק מבנים לפלסטינים מתוכם מומשו 200 לעומת 25 צווים בלבד לישראלים.כך גם בנוגע להחרמות של מבנים יבילים- באותן השנים הוחרמו 3,201 מבנים פלסטינים לעומת 736 מבנים ישראלים.


לסיכום
מועצת יש"ע והארגונים שתומכים בקמפיין "השתלטות הרש"פ על שטחי C" טוענים כי הפלסטינים בונים באין מפריע אלפי מבנים באופן בלתי חוקי כדי "להשתלט על אדמות מדינה". למעשה, למאות אלפי פלסטינים אין שום אפשרות להוציא היתרי בנייה גם אם ברצונם לבנות על קרקעותיהם הפרטיות.
מאידך הסיכוי שמבנה פלסטיני שהוקם ללא היתר ייהרס גבוה פי 10 מזה של מבנה ישראלי וזו המציאות גם בצפון מדבר יהודה אצל הג'האלין. הגידול במספר התושבים הבדואים ובתי המגורים נמוך מגידול טבעי, ובהדרגה ההתיישבות הישראלית משתלטת על עיקר השטחים שבעבר שמשו את ההתיישבות הפלסטינית.
זה הסיפור של כ- 30 קהילות הג'האלין בצפון מדבר יהודה שהוכנסו לשיתוק.
חוסר אפשרות להוציא היתרי בנייה, הריסות מבנים סלקטיביות, הקמת חוות חקלאיות עם "עדרים עבריים" ומאחזים בלתי חוקיים סביב הקהילות הבדואיות, גירוש רועים משטחי המחייה המסורתיים, הגשות סדרתיות של בג"צים לאכיפה סלקטיבית של צוי הריסה, לובי פוליטי אינטנסיבי, ומעל הכל- קמפיין דמוניזציה ודיסאינפורמציה שנועד להצדיק את כל זה כחלק ממדיניות ששואפת למנוע כל פיתוח בדואי בצפון מדבר יהודה, אף שאלו חלק מהאקוסיסטם והתרבות המדברית מקדמת דנא.


**המסמך נכתב על ידי ד"ר ירון עובדיה, פרופ' דן טרנר, ואדריכל אלון ליפשיץ עבור ידידי הג'הלין, ועבר ביקורת עמיתים פנימית**

טבלה: השוואה בין בנייה יהודית ובדואית בצפון מדבר יהודה

מפה-הריסות-11.png

*אין מספרים מדויקים, מדובר בהערכת ההסטוריון ד"ר עובדיה (2,4)

מפה: מפת בעלות קרקעות באיזור אלח'אן אל-אחמר – המצוין בעיגול אדום (מקור- המנהל
האזרחי). השטחים מדרום לקו השחור- הופקעו ב 1975 והפכו לקרקע מדינה.
חלק מהחלקות מצפון לקו השחור הצבועות בצהוב, הם שטחים בבעלות פרטית של פלסטינים מאזור היישוב ענאתא.

מפה-הריסות-22.png

1 "עולה הייתי במעלה אדומים", ד"ר ירון עובדיה, 132 עמודים, הוצאת אופיר ביכורים 2019 , ישראל
2 היחידה לתיאום הפעולה בשטחים, משרד הביטחון, השטחים המוחזקים 1972/1973 : נתונים על הפעילותהאזרחית ביהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, עמ’ 217 .
3 "הבדווים במדבר יהודה, עולם הולך ונעלם", ד"ר ירון עובדיה, רסלינג הוצאת ספרים, 2022
4 המינהל האזרחי מממש 70% מצווי ההריסה לפלסטינים, ו–30% מהצווים למתנחלים - מדיני ביטחוני - הארץ (haaretz.co.il)

 
 
 
Sand Dunes

מצב תכנוני והריסות מבנים