Acerca de

Sand Dunes

שבט הג'האלין

Jahalin is not just Khan al-Ahmar! Many Bedouin communities in the Judean Desert are in danger of destruction!

The next three posts relate to 3 communities of the Bedouin Jahalin tribe, the same tribe whose one family (Abu Dahuk) lives in the village of Khan al-Ahmar. We selected three communities to represent three difficulties suffered by the Bedouin communities in the area between East Jerusalem and the outskirts of Jericho, where about 7,500 residents live. The difficulties described below apply to all Bedouin communities in the area but the emphasis and intensity itself varies. Unemployment, restrictions on movement and work, difficulties in providing education, poor infrastructure that leads to poor sanitation conditions and poor access to medical services all mean that there are almost no elderly people in the communities. Life expectancy is about 20 years lower than that of Jewish neighbors and infant mortality is 10 times greater. This is the reality in which more than 20 Bedouin communities in the Judean Desert live under Israeli control and have already been expelled once from their homes in the Negev. All of these communities are in danger of deportation and almost all buildings have demolition orders. Repeated requests from the communities to arrange their settlement after about 70 years in the area and building infrastructure are not consistently answered.

 

Wadi Abu Hindi - Education as an Impossible Mission

The village of Wadi Abu Hindi is located southeast of Ma'ale Adumim and near the settlement of Kedar. The locals originated in the Tel Arad and Beer Sheva area, from where they were expelled in the early 1950s and settled by agreement on land owned by residents of Abu Dis. There is no kindergarten in the place, but there is a school for grades 1-9 made of wooden and tin boards where about 140 students from all the Jahalin in the area study. In the winter, when the roads are blocked, the teachers do not come to the school and the studies are stopped. Similarly, many times the high school students do not come to the school in Swahara due to the weather damage and the bumpy roads. The road to the high school passes through a water passage under the road and is flooded in winter with rainwater. The road is bumpy and long but families are struggling against all odds to provide education for their children. During the winter, students return in the dark in an unlit way, to homes without electricity. Homework is done in the evening by lanterns or candles.

 

Al-Muntar - Medical and hygienic conditions

The settlement is located near Mount Montar, east and southeast of the settlement of Kedar. Like their brothers, the residents of El Muntar also came here after being expelled from the Tel Arad area and settled by agreement on private lands owned by residents of Swahara, who, according to the residents, have long since given up in their favor. Residents complain that the odors at the landfill site reach them. The hazard is particularly disturbing to children and pregnant women. In addition, Kedar's sewage flows near the Bedouin settlement, causing severe odors, diseases and mosquitoes, especially in summer. On the other hand in El Montar, as in the rest of the Jahalin communities there is almost no immediate medical services. Poor medical accessibility in addition to poverty causes shortages of medicines, and partial treatment. The dilapidated infrastructure and lack of vehicles prevents urgent medical evacuation when needed for example for childbirth and many of the women give birth in a tent with no choice.

 

Abu Nawar - Unemployment

The settlement of Abu Nawar is located southwest of Ma'ale Adumim, west of the access road to Kedar. Members of this community were evacuated from the Tel Arad area, and settled in this area in the mid-1960s on private land owned by residents of Abu Dis, with the consent of the landowners. In the past, the only source of livelihood for the Bedouin was grazing, but in recent years the possibility of earning a living from this industry has diminished. Grazing areas are being closed due to massive Jewish construction in the area, fire areas and even the purchase of "Jewish" herds by residents of Kfar Adumim and Alon in order to create economic suffocation for the communities and encourage voluntary transfer. The Abu Nawar residents now have herds of about 3,000 heads of sheep, which they take out to graze in the wadi below the waste disposal site and in the Kedar area. The veterinary service on behalf of the Palestinian Authority is provided in an irregular and insufficient manner. The herds provide families with basic food products on which they rely. In the past, they sold their produce in Jerusalem, but today they are only allowed to sell to Abu Dis and Azaria, and the price is lower. They are forbidden to cultivate the land for agricultural purposes, and in any case the soil is rocky and difficult to cultivate. In the past, some of the residents worked in construction in the settlements and surrounding villages, but as part of the economic suffocation led by the Jerusalem Envelope Forum of neighboring Jewish localities (Kfar Adumim, Alon, Nofei Prat, Mitzpe Jericho and more) the Bedouin are no longer allowed to work in localities. %. The women do not make a living at all.

במפה: קהילות הבדואים בצפון מדבר יהודה, רובם המכריע משבט הג'האלין

תוכן לאתר 28.4.22.jpg

איך הגיעו הבדואים לאזורינו?
בני שבט הג'האלין הגיעו למדבר יהודה לאחר שגורשו על ידי מדינת ישראל בתחילת שנות ה-50 מתל ערד שבנגב. תחילה נדדו הקהילות במרחב והתיישבו באזור שהיה אז בשליטה ירדנית, באישור בעלי הקרקעות דאז מענאתא.
מ 1967- שטח זה מצוי באחריות מלאה של מדינת ישראל.
בספריו ובמאמריו של ד"ר ירון עובדיה, מורה דרך וחוקר של האוכלוסייה הבדואית בארץ ישראל, מצוין כי בדואים התגוררו בארץ כבר בימי הבית השני (סביבות שנת 500 לפנה"ס). באותם ימים גרו בארץ הנבטים, שהיו שבטים בדואים שהגיעו מעומק מדבריות ערב וקיימו חיי נדודים בנגב ובעבר הירדן. אזכור להימצאותם של הבדואים בארץ ישראל מופיע אף בדברי יוסף בן מתתיהו, המתאר קרב בין הנבטים לבין החשמונאים.
במשך השנים לאחר מכן הגיעו שבטים בדואים לשטחה של ארץ ישראל ויצרו עם הזמן את הרכב השבטים הקיים בארץ עד היום. בנגב נוצרו ארבעה שבטי בדואים גדולים, בהם שבט הג'האלין.
לפי כתביו של עובדיה, חלקו של שבט הג'האלין ישב במדבר יהודה כ-200 שנה לפני הקמת מדינת ישראל.
לשבט היו טריטוריות באזור תל ערד ובדרום מדבר יהודה. עד הקמת המדינה, נדדו בני השבט בתפר שבין מדבר יהודה לנגב. לאחר מלחמת העצמאות ועם גירושם על ידי ישראל נדדו בני השבט והגיעו לאזור מגוריהם הנוכחי בצפון מדבר יהודה. חייהם של הבדואים במדבר יהודה עד סוף המאה ה-19 חיו הבדואים במדבר חיי נדודים, אולם, בעשרות השנים האחרונות חל שינוי בקרב הקהילות למעבר הדרגתי להתיישבות קבע. המעבר התרחש הן באופן כפוי והן באופן ספונטני כתוצאה מצמצום בשטח המחייה של הבדואים. במהלך השנים נסללו במדבר יהודה דרכים חדשות, ושטחים רבים נסגרו בפני הבדואים לצורך שטחי אש, שמורות טבע, הקמת בסיסי צה"ל והתיישבות יהודית.
שינויים אלו הביאו להפסקת נדידתם של הבדואים באזור, ורועי הצאן הם היחידים שמתרחקים לעתים מהיישובים.
ב-1975 הופקעו כ-30 אלף דונם של אדמות פלסטיניות פרטיות באזור מחייתם של הג'האלין בצפון מדבר יהודה, ובכך הצטמצם מאוד מרחב המחייה של השבט. על האדמות המופקעות הוקמו היישובים מעלה אדומים ומצפה יריחו. התיישבות היהודית זו הוקמה גם מתוך מטרה "לסגור את השטח למגורי בדואים ולפנותם" (לינק למסמך ההקמה של כפר אדומים). ואכן, לאור השנים הוקמו מאחזים יהודיים בלתי חוקיים בשרשרת סביב קהילות הג'האלין במטרה לדחוק את המשפחות משטח המחייה המסורתי שלהם.
כיום חיים רוב הבדואים משבט הג'האלין בבקתות ובצריפים דלים. אנשי השבט עדיין מקיימים אורח חיים בדואי עם כל כללי המסורת - גם אם ללא נדידה - מחזיקים עדרי צאן ומתרחקים מחיי העיר. בכל זאת, המעבר להתיישבות קבע שינה במשהו את אורח חייהם של הבדואים, שחשופים היום לטכנולוגיה ולתקשורת. בעוד רובם עדיין מבשלים על אש פתוחה, יש גם שימוש בכלי בישול מודרניים, ופה ושם טיפוח של גינות ירק. בעבר כל משפחה החזיקה עדר צאן משלה, אולם בשל צמצום שטחי המרעה, רבים מהבדואים לא יכולים יותר להחזיק עדרים. הדחיקה של הבדואים מאזורי רעייה שינתה את מקורות פרנסתם, ורבים עובדים בעבודות כפיים, חקלאות ושירותים.
חלק מהבדואים עובדים בתחום התיירות - בחנויות בצדי הדרך ובאתרי תיירות - ואחרים עובדים כנהגים.
צמצום היכולת להתפרנס מבעלי חיים, כפי שהיה באופן מסורתי מאות שנים, הוביל לעלייה חדה באבטלה ולשיעור עוני גבוה. בד בבד חלו שינויים חיוביים הקשורים לעליה ברכישת השכלה בקרב הדור הצעיר.
רוב ילדי הבדואים בגיל היסודי לומדים בבתי הספר, בהם תוכנית הלימודים והמורים שייכים לרשות הפלסטינית. קיימים שני בתי ספר יסודיים לג'האלין – בוואדי אבו הינדי ובח'אן אל-אחמר. חלק מהתלמידים לומדים ביריחו או באבו דיס. לא קיימים בתי ספר תיכון לקהילות, ורק מיעוט מבני הנוער בגיל זה לומדים, בייחוד הנערים, ומיעוט קטן
עוד יותר ממשיך לאוניברסיטאות בשל העלות הגבוהה והצורך להתפרנס. התרחבות ההשכלה בקרב הבדואים הובילה גם לקידום מעמדן של הנשים, שיותר ויותר רוכשות השכלה ומשתלבות בשוק העבודה.

 

קצת על התרבות הבדואית
שמם של הבדואים נגזר מהמילה הערבית באדיה - שפירושה מדבר. המסורת הבדואית כוללת מגוון רחב של מנהגים מרתקים וחוקים המתאימים ומתבססים על תנאי החיים במדבר, ניצול המשאבים ועזרה הדדית בין השבטים.
בנוסף, קודי ההתנהגות והלבוש בקרב הבדואים מבטאים מסרים חברתיים ושבטיים רבים.
לפי המסורת, הבדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. חלק חשוב מפרנסת הבדואים היה מבוסס לאורך ההיסטוריה על גידול צאן וגמלים. הגמל שימש לא רק למסעות ונדודי הבדואים, אלא גם לחלב ולהכנת יריעות אוהל ובגדים העשויים מעורה של החיה. נדידת הבדואים במדבר מתבצעת בהתאם לעונות השנה במטרה לנצל באופן היעיל ביותר את תנאי השטח הקשים.
הבדואים גרים בדרך כלל במבנה משפחתי גדול הנקרא חמולה - משפחה מורחבת המתגוררת בצוותא במשך דורות.
לפי הדת, לגבר מותר לשאת עד ארבע נשים, ולפי נתונים מ-2019, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגיניות (קשר של גבר אחד עם כמה נשים).
כיום ידוע כי שיעור הנשים הבדואיות המשתתפות בשוק העבודה 
עומד על 11.4% , ונמצא בעלייה מתמדת בשנים האחרונות.
הלבוש המסורתי של הבדואים כולל כאפיה, גלימות וג'לביות. הכאפיה יעילה בתנאי השטח המדבריים שכן היא מספקת הגנה מהשמש, מהאבק ומהחול. מעל הכאפיה עוטים הבדואים טבעת בד שעשויה לרוב כותנה. צורת העטייה של הטבעת מעידה על מעמדו של האדם, וצבעי הכאפיה מעידים על השיוך השבטי או הלאומי שלו. לדוגמא, גבר העוטה כאפיה לבנה ללא טבעת מסמן בכך שהוא רווק. לעומת זאת, גבר העוטה את הטבעת מעל הכאפיה בצורה מלוכסנת, מעט עקומה, מסמן בכך שהוא מעוניין לשאת אישה נוספת. באופן כללי, על כל הבדואים חלה חובת לבוש צנוע - אליה
כפופים הגברים והנשים כאחד.
בימי חתונות נוהגים הבדואים ללבוש ביגוד מיוחד. הנשים הבדואיות לובשות בגדים חדשים ומעוטרים ומעליהם גלימה, המשמשת את הכלה ביום חתונתה בלבד. בנגב מקובל כי מתחת לגלימה תלבש האישה שמלה רקומה בצבע אדום. בדרך כלל החתונות מתקיימות בקרבת מגורי הבדואים, ועל אוהל החתונה מוצב לרוב דגל לבן במשך שבעה ימים. לאור העדר היכולת לקבל היתרי בנייה בצפון מדבר יהודה מחד והריסות הבתים האינטנסיביות מאידך, לאחר החתונה מצטופפים הזוגות באוהל של ההורים, ובמקרים מסוימים אף נכנסים לדיר העיזים שמוסב בחלקו למגורים.
אחד המנהגים החשובים אצל הבדואים קשור להכנסת האורחים.
לפי המסורת הבדואית, על המארח לקבל ברוחב לב כל אורח שמגיע לאוהל שלו לשלושה ימים ושליש, מבלי לשאול אותו למעשיו או לסיבת הגעתו. לפי אופן כניסתו של האורח לאוהל יודע המארח לכמה זמן הוא מעוניין להישאר - כאשר האורח נכנס עם נעליו לאוהל הוא מסמן בכך למארחו שהוא ממהר ויכול להישאר שעות ספורות בלבד, אולם
אם הוא מוריד את הנעליים הוא רומז בכך שהוא בא לזמן רב.
הכנסת האורחים הנדיבה של הבדואים הפכה למסורת בשל תנאיו הקשים של המדבר שעוררו סולידריות בנודדים.
בשל התרחבות ההתניידות בכלי רכב המנהג נפוץ פחות מבעבר, אך עדיין מקובל מאוד בקרב רוב הבדואים.
בעת האירוח נוהגים הבדואים לנהל טקס קפה.
לפי שלבי הטקס, קולים תחילה מעל למדורה את פולי הקפה, ולאחר מכן גורסים אותם בעזרת כלי עץ. את האבקה
מבשלים בסוף עם מים והל לקבלת קפה מר. לפי המסורת, נהוג למזוג לאורחים שליש כוס קפה. אם אורח מקבל כוס קפה מלאה זהו סימן לכך שהמארח לא מעוניין עוד בנוכחותו והוא נדרש לעזוב. בנוסף, לא מקובל לסרב לכוס הקפה הראשון המוצע על ידי המארח, ואילו נהוג לעצור בכוס הקפה השלישית. את הקפה המסורתי שותים
הבדואים ללא סוכר וטעמו מר, בעוד התה מתוק מאוד.


אתגרים בחיי הבדואים
האתגר המשמעותי ביותר בחיי הקהילות של שבט הג'האלין קשור בחוסר חמור בתשתיות בסיסיות, בהן כבישים, שטחים ציבוריים, חיבור לחשמל ולביוב.
בכל קהילות הג'האלין כמעט ואין שירותים רפואיים. בהתאם, תוחלת החיים בקהילות נמוכה בכ-20 שנים מזה של החברה היהודית, ותמותת התינוקות גדולה פי עשרה.
כל עשרות הקהילות לא מאושרות על ידי המדינה, למרות קיומם בצפון מדבר יהודה מזה כשבעים שנים.
ניסיונות חוזרים של הבדואים להסדיר את יישוביהם ולקבל היתרי בנייה עלו בתוהו, חרף 17 תוכניות בנייה שהוגשו לרשויות במשך השנים.
הפתרונות היחידים שהרשויות בישראל הסכימו עד כה לשקול הם חלופות צמודות לשטחים עירוניים פלסטינים, אולם אלו לא מתאימים לצורת המחייה אליה רגילים הבדואים במדבר.
הקהילות סובלות מהתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבים מההתיישבות היהודית הסמוכה והרשויות הישראליות, שכוללות גירוש רועי צאן, לעיתים בזריקות אבנים, הטסת רחפנים בגובה נמוך ומרדף עם רכבי ביטחון.
"שומרי קרקעות" (קבוצה שהוקמה על ידי תושבים מההתיישבות היהודית הסמוכה) מסיירת באופן קבוע בין
הקהילות על מנת לייצר תחושת נרדפות ולדאוג להריסת כל מוט עץ שמונח או יריעת ברזנט שנמתחת.
הקבוצה עובדת עם פקחים של המנהל האזרחי, שגרים בחלקם בהתיישבות היהודית הסמוכה, ודואגת לשיתוק מוחלט של הקהילות תוך שיטור יתר ואכיפה בררנית.